את "הצלילה" העמוקה שלי לעולם הצעדים חוויתי מעט אחרי שאשתי הראשונה בישרה לי על סיום הזוגיות שלנו...
עזבתי את הביית בו גרנו כזוג, עברתי ליחידת דיור קטנה בחצר של חברים ובזמני הפנוי (מעבודה, משחייה והכנת סושי :-) ) בכיתי ובכיתי.
ואז, הציעו לי רכזת הטיפול בכפר איזון ורכז המדריכים, לצאת לקורס "12 הצעדים". ומיד הסכמתי.
יצאתי עם עוד כמה מהחברים לעבודה בכפר ובאחד המפםגשים הראשונים התבקשנו לקחת עלינו "המנעות", כלומר גמילה משימוש בחומר מסויים או בהתנהגות מסויימת שפוגעים בנו או באחרים.
בתחילת אותו המפגש לא ידעתי איזו "המנעות" לקחת על עצמי, ובמהלך המפגש התאפשר לי לשתף על התקופה האחרונה והכואבת בחיי. סיפרתי על הפרידה הפתאומית, על המעבר ליחדת הדיור ועל ההתכתבות מלאת הכעס שאני מנהל עם פרודתי במייל ובהודעות. בסוף המפגש כבר ידעתי - החלטתי לקחת עלי "המנעות" מתקשורת פוגענית עם פרודתי.
זה לא אומר אפס תקשורת - כי עוד היה לנו צורך לסדר כל מיני דברים כמו חלוקת רכוש וכל עניין הגט, אבל לקחתי עלי להשהות כל הודעה, ולהתייעץ עם מישהו קרוב, לפני שאני שולח את ההודעה.
זה היה ממש קשה. וזה גרם לי להתחבר לדרך הזו של הצעדים ממקום עמוק יותר. נכנסתי בשער של "הצעד הראשון"...
והשאר הוא היסטוריה.
כבר באותם ימים, במהלך עימות על חלוקת הרכוש, אמרה לי הפרודה "אתה עוד תגיד לי תודה" - ואכן החיים האירו אלי פנים, ובדיעבד, אני יודע להגיד שחלק משמעותי מהשינוי שעבר עלי באותם חודשים היה קשור לאותו קורס ואותה דרך שהתחלתי לצעוד בה.
וזו אחת המתנות שקיבלתי מסיום הזוגיות ההיא.
ועכשיו אני מעביר את זה הלאה.
Comments